האם, הילד, וארוחת הצהרים

מדי פעם כשהמצב ממש מחייב האימא היקרה הזו מגיעה המספרה הקרובה לבית הספר של בנה לטיפול מקיף בשערה. כיון שהמספרה באמת מאד קרובה לבית הספר של בנה, הילד בן ה 9 יכול להצטרף אליה למספרה ולהמתין לה בסבלנות עד שתסיים את ענייניה, ויחדיו יוכלו לנסוע הביתה.

אך עם תום לימודיו בבית הספר, הילד מגיע לפגוש את אימו כמתוכנן במספרה, והוא מת מרעב. האם כבר יודעת שהגיע הזמן לארוחת צהרים. היא כבר בדקה את האופציות בסביבה ובחרה עבורו את המקום המועדף. כן דוחן שמוכר אוכל בריא, משהו בשרי , כי בצהרים צריך לאכול משהו חם ובשרי, ולכן הכתובת הייתה על הקיר! טוסט נקניק זה הפתרון המושלם לארוחת הצהרים היום, חשבה האם לעצמה. עוד נודע לה שבדוכן הזה של טוסט נקניק יש מבצע של לחמנייה ושתיה במחיר מצחיק ( הייתכן רק 10 ₪? חשבה לעצמה)

ילד מגיע, כולו נסער.

-"אימא אני רעב!" מרים את קולו הילד

""קח כסף חיים שלי, קח ולך תקנה לך טוסט נקניק, כאן בחנות ליד, " אומרת האם, מאושרת שיש לה פתרון מושלם, אותו הכינה מראש לבנה המקסים.

"אבל אימא, מה אני צריך לבקש?" שואל הילד קצת נבוך וקצת מבולבל.

האם שראשה מתחת לברז, ועוברת חפיפה יסודית מנסה להתרומם, וכולה נרטבת, עונה לו בזריזות (גם את התשובה הזו הכינה מראש) :

"רק בקמח מלא ".

הילד שלא המתין לסוף המשפט כבר רץ דרך דלת המספרה ונעלם. כעבור 10 שניות ואולי פחות, חוזר מתנשף.

"אימא!" הוא ממש צועק כבר, "לחמנייה עולה 16 ₪ ועוד בלי שתיה, ואת נתת לי 10 ₪. "

האם הננזפת נבוכה ומבולבלת. כל האסטרטגיה שהכינה מראש הכל מתמוטט מול עיניה כמגדל קלפים. היא פונה לספר:

"תגיד, לא אמרת שזה 10 ₪ כולל שתיה ?"

"לא, זה 10שקלים בלי שתיה ו 13 עם". עונה לה הספר בסבלנות

"אה, בוא חומד, בוא קח כסף"

הילד לגמרי מבולבל, לא מבין ממש כלום.

"הנה מותק, תגיד לו לחמנייה ושתיה ב 10 ₪ "

"אבל אימא זה 13 ", מתעקש הילד

"טוב, טוב, אל תשכח קמח מלא"

הילד המורעב רץ לדוכן, ושנייה אח"כ חוזר,

"אימא….." הוא ממש צועק "מה להגיד לו לשים לי בפנים, כי ב 10 שקלים זה רק לחמנייה רגילה".

האם שכל ראשה עטוף במגבת עונה לו בלי להתבלבל "רק פסטרמה, שום דבר אחר לא." הילד

נעלם, והפעם נעדר שתי דקות שלמות. כשהוא חוזר יש בידו כוס מלאה בגזוז. האם מסתכל בו ולא מאמינה למראה עיניה.

"מה פתאום אתה שותה גזוז, למה לא לקחת איזה קולה או ספרייט?" היא שואלת בדאגה. כל המשקאות האלו מלאים בצבעי מאכל והם ממש מסוכנים" היא מטיפה לו.

הילד כבר שתה חצי מהכוס אבל הוא עדיין שואל אותה בחשש:

"ללכת להחליף את זה?"

"מה אין לו שתיה אחרת" ממשיכה האם להתעניין.

"אימא ………….זו השתייה שנותנים עם הארוחה הזו".

האם שכבר הבינה שהתוכנית שלה להאכיל את הילד ארוחה בשרית משביעה ובריאה, מחפשת נתיב בריחה.

"טוב, לא נורא פעם אחת," היא אומרת וצוות הספרים במספרה מאשרים את דבריה בהנהון, "אבל שתדע להבא לא לשתות אף מיץ רק מוגזם".

וכך ניצח המחיר את הבריאות……….

boy

וסתם שתדעו בשר מעובד גם פסטרמה וגם נקניק מזיקים לבריאות באותה מידה, ארגון הבריאות העולמי קובע שזה מסוכן כמו סיגריות לפרטים קראו כאן. לחמניות מקמח לבן לא מומלצות בכלל. טוסט הוא מסרטן וסכנה ממשית לבריאות – קראו כאן, וכן כל שתיה ממותקת ולא חשוב אם זה מוגז או לא היא מסוכנת ולא רק בגלל צבע המאכל אלא בגלל כמות הסוכר והנתרן שיצרני המזון מכניסים לתוכה.

רק אתם יכולים לשנות את הרגלי האכילה של ילדכם, שימו לב מה אתם מאכילים אותם.

 

 

Advertisements

זקן הכפר

באחד הסיורים שלי , שמעתי סיפור שמאד נגע לליבי, והחלטתי להעלות אותו כאן.

בישוב קטן בדרום הארץ חי לו קשיש בשנות ה90 לחייו. הקשיש נולד בארץ בתחילת המאה שעברה עוד לפני שהוקמה המדינה.

לפרנסתו , עבד שנים בקרן הקיימת לישראל  והיה אחראי על פיתוח הארץ. הוא היה מבניה הראשונים של פתח תקווה ושם התגורר מרבית חייו. לימים , יצא לפנסיה ועבר עם אישתו להתגורר סמוך לבנו בישוב הקטן הדרום. אשתו נפטרה והוא הפך להיות זקן הכפר.

בדרכו המיוחדת הייתה לו אהבה רבה לתושבי הכפר ובעיקר לילדים. הוא היה רודף אחר הילדים עם כיסים מלאי סוכריות. והילדים בדרכם החזירו לו אהבה.

כולם כיבדו אותו והוא לא כל כך הבין על מה.

כולם זוכרים את דברי החוכמה שפיזר לכל מי שביקש בעצתו.

באחד הימים בא אליו אחד מאנשי הכפר וסיפר לו כמה קשה לו, כי הוריו חולים ועליו לחלק את זמנו בין הוריו ובין ילדיו. האיש קיטר על כמה הוא עייף מכל הריצות ומהמעסה הזו.

הזקן היבט בו , לא מתוך תוכחה ובלי כל כוונה ללמדו לקח, ואמר משפט מאד פשוט.

"מעולם לא היו לי צרות כאלה."

האיש הביט בזקן, ודמעות החלו לזלוג בעיניו.

רק באותו רגע הבין עד כמה הוא בר מזל שיש לו הורים לטפל בהם.

הנהג הנדיב

אני חיה מזה עשור בדרום הארץ.

כל יום נתקלת בסיפורים פשוטים ואולי יש כאלה שיקראו להם בנאליים, אבל אלו סיפורים שאולי כל אחד נתקל בהם ואולי לא, רק אתמול כשנסעתי להנאתי ברחובות העיר ראיתי רכב כסוף שעומד ברמזור.

לכאורה עניין של מה בכך. ובכל זאת, הרכב  עמד ברמזור ברחוב צר כשמשני צידי הרחוב חונות מכוניות והרחוב עמוס מאד. הרכב הכסוף עמד ברמזור אבל לא במסלול אחד כי אם בשני מסלולים. כך עמד לו הרכב הזה מבלי להתחשב בכך שסביבו נוצר לחץ ופקקים והוא לא מאפשר לאף רכב אחר לעקוף אותו. כעבור כשתי דקות התחלף האור והפך לירוק.

להפתעת כל הנהגים הרכב הכסוף עדיין עמד במקומו , תופס שני מסלולים ואין בדעתו לזוז לא ימינה , לא שמאלה ובטח לא קדימה.

בעיר הדרומית שלי אנשים ממהרים לכעוס ולהביע את דעתם מיד.

אז כל הנהגים מסביב לחצו על הצופר ותוך שנייה החל ברחוב הסואן קונצרט צפירות וצפצופים.  למרבה הפלא הקונצרט העיר ככל הנראה את הנהג, וזה החל לנסוע בעצלתיים מבלי להתרגש מההמולה שיצר.  אבל בעל הטנדר שעמד  מאחורי הרכב הכסוף לא יכל לעבור לסדר היום. 

מיד עקף את הרכב הכסוף מבלי שיוריד את היד מהצופר.

הנהג ברכב הכסוף לא התבייש ואפילו החליט להראות מי הבוס אז עקף בחזרה ושוב הוביל את השיירה המצפצפת. רק לאחר מספר מטרים הבין שאינו יודע למעשה לאן הוא נוסע, אז הוא נעמד בצד ואיפשר ליתר המכוניות לעבור. כאות תודה עבר הטנדר והנהג הוריד יפה את החלון והוציא יד גברית גדולה עם אצבע משולשת. כך שלא היה ספק מה הוא חושב על הנהג באוטו הכסוף.

חשבתי לעצמי באמת שמגיע לו שיתייחסו אליו כך.